צבי ציקי אבישר, דבר המחבר בערב ההשקה

כבוד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בנו של אריאל שרון, ראש הממשלה לשעבר ומייסד קדימה  – גלעד, מכובדיי חברי הכנסת, ראשי רשויות, בני משפחתי אהובי נפשי, קהל נכבד.

כשאני מסתכל על הנוכחים באולם ואני רואה את אנשי שרון מן הֶעבר הרחוק וזה הקרוב יותר, שותפיו לדרך וממשיכי דרכו -  אני חייב להגיד לכם שהספר הזה הוא קודם כל שלכם.  אני באתי אָלֶיכם ואתם סיפרתם לי את הסיפור. אני אומנם כתבתי, אבל בלעדיכם, לא הייתי יודע מה באמת קרה מאחורי הקלעים. ולכן, קודם כל, אני חייב לכם תודה. תודה, כי הסכמתם לספר לי את כל הסיפור ולא רק את מה שנשמע טוב. (אנחנו יודעים שאם דובר היה צריך לעבור על מה שאמרתם בראיונות האישיים אז הספר הזה היה נִראֶה אחרת).

הסיפור שלפנינו הוא קודם כל על אריאל שרון ראש ממשלת ישראל. אתם הִכרתם אותו באופן אישי, אתם גם יֶכולְתם להעריך את המימד ההיסטורי של הצעדים שנקט. אבל מישהו היה צריך לבוא ולכתוב את הסיפור.

לדעתי, הנסיבות שבהן שרון ירד מבימת הממלכתיות הישראלית מנעו בעצם את הדיון המעמיק במורשת שלו. מבקריו אפילו יתהו אם יש בכלל דבר כזה שאפשר לכנות אותו מורשת שרון.           מכל מקום, אני, הקטן, הִרגשתי שהִגיע הזמן להעמיד דברים על דיוקם, לאסוף את הזיכרונות שלכם לפני שיתפוגגו. לתפוס אותם לפני שיֶיעלמו וישאירו מאחוריהם את כותרות העיתונים השטחיות.

התופעה הזאת שאנשי המקצוע קוראים לה עיתונות ללא זיכרון, שמורכבת בין היתר ממבזקי אינטרנט וּספינים תקשורתיים, מפריעה לנו לראות את התמונה בִּכללותה. אנחנו נופלים קורבן לדיון ציבורי שטחי, לא אחת תורמים לכך בעצמנו, עולם של מידע סואן ואינסוף גירויים חדשותיים, שמצליחים להפוך את השולי לעיקרי,  ואת התפל למהותי.

אני מקווה שהספר מָציע פִּיתְרון אפשרי לבעיה, בכך שהוא יוצר מסגרת שמבהירה לקורא את הקשר בין הסיפורים השונים המופיעים בו,  כמו למשל, סיפור התמורה שחלה במחשבתו המדינית של שרון, סיפור הקמת גדר ההפרדה, סיפור ייִשום תוכנית ההתנתקות, סיפור ההתפלגות מהליכוד וָהקמת מפלגה חדשה וסיפורים נוספים.

הספר נועד להרחיב את הפרספקטיבה, ולאפשר לנו להתחקות אחרי תהליכים שאחרת לא היינו שמים לב אָליהם. למשל, כמה זוכרים שכבר ב-1988 שרון דיבר על אימוץ מרכיבים מ"תוכנית אלון", או שכבר בשנת 2001  נשא שרון את "נאום לטרון", שבו הִכיר בפומבי בצורך להקים מדינה פלסטינית, והביא בכך את בנימין נתניהו לכנס את מרכז הליכוד, כדי שיקבל החלטה שתחשק את שרון. מבלי להיכנס לשיפוט הערכי – טוב או רע – רבים לא זוכרים זאת.

דוגמא נוספת לחשיבות הפרספקטיבה אנחנו יכולים למצוא בניסיון להעריך את תפקודה והישגיה של ממשלת אולמרט. אילו היינו מנסים לעשות זאת דרך קריאת כותרות העיתונים של אותה תקופה, ברור שלפנינו הייתה נגלֶית אמת מסוימת, אבל התמונה בכללותה בוודאי הייתה מעוותת וּמטעה.

נקודת המוצא של הספר "שרון – חמש שנים קדימה" היא ביקורתית, אבל דווקא המחויבות להציג תמונה מדויקת ומאוזנת ככל האפשר לציבור הקוראים הכללי היא שמאפשרת לחשוף גם את הישגיה המרשימים של ממשלת אולמרט. את עוז הרוח, את השילוב הבריא של ביטחוניזם עם חתירה כנה לשלום, שהפגין יורשו של שרון, אולמרט.

וכשמדברים על עידן אולמרט, על הצורך בִּפרספקטיבה רחבה ועל הספר "שרון – חמש שנים קדימה" אני לא יכול שלא להקדיש אזכור לשר לשעבר, ממייסדי קדימה, זאב בוים זכרונו-לברכה, שנענה לבקשתי ותרם את אָחד המאמרים הבולטים והחשובים בספר. ומרגש אותי לראות כאן הערב את עדנה ויערה. תודה שבאתם.

ואם אנחנו חוזרים לספר. אני מאמין שכאשר תקראו אותו תקבלו פעם אחר פעם את התחושה – אהה, איך שכחתי, ככה בדיוק זה קרה. הייתי שם. וזה אולי בתמצות הכיף של הספר. כייף שמתעצם גם בזכות המימד האלבומי שכולל למעלה מ-400 תמונות, חלקן הגדול של צלם העיתונות המועֹרך, זיו קורן, שאפשר לי גישה חופשית לאוסף התמונות הנדירות שנלכדו בעדשת מצלמתו. וזה המקום להודות לו.  

אני רוצה להגיד משפט או שניים על הזווית האישית שלי בסיפור הגדול של שרון וקדימה. בגלל ההתעקשות של סגן השר דאז אלי אפללו להגניב אותי לחדר, מצאתי את עצמי משתתף במהלך חודש נובמבר 2005, בשתי ישיבות מכוננות בלשכת ראש הממשלה בקיריה בתל-אביב, שבהן התקבלו החלטות מרכזיות לתהליך ההקמה של מפלגת קדימה. ומאז אני משקיף על התהליכים שקדימה הובילה בכנסת ובממשלה ברזולוציה שלא חשבתי שאני אי פעם אגיע אליה.  

הכתיבה של הספר נמשכה כשנה, והיא הייתה חוויה יוצאת דופן עבורי. לא קל לכתוב ספר, בוודאי לא בגיל 32 כשאתה עושה פאוזה מוחלטת ומפנה שולחן למאות רבות של שעות תחקיר וכתיבה, למעלה ממאה מפגשי ראיונות ואינסוף אתגרי תוכן, עריכה וּמימון.  אני מקווה שהתוצאה הסופית תמצא חן בעיניכם.

גבירותיי ורבותיי,

בספר שלושה שערים : שער שרון, שער אולמרט ושער לבני. אבל לדעתי, המעניין מכולם – הוא דווקא השער הרביעי, שעדיין לא נכתב.  בזה השער נדע את התשובה לשאלה – האם קדימה – תשוב להנהיג את המדינה בדרכו של שרון? התשובה תלויה במידה רבה במנהיגים היושבים כאן, ויש לי הרושם, שמשוכות דרמטיות ובלתי צפויות עוד לפנינו. אני רוצה לאחל לכם ולנו הצלחה רבה.

במעמד הזה, אני רוצה לומר תודה מיוחדת לשלושה שייעצו לי בזמן שהותי במדבר הכתיבה :

לעמיר סגל, שקפץ איתי למים הקרים וסייע לי בשלב התחקירנות ואיסוף החומר, שהיה שלב מייגע.

לעו"ד יהושע חזן, מהמשובחים והענווים מבין הבריות שפגשתי בחיי, על שהשיא לי מתובנותיו ומהארותיו המשכילות.

ולגברת דרורה ברקאי על רוחניות טובה ומילת עידוד נחוצה.

עליהם ועל הקהל הנכבד היושב כאן – לוּ תישרה הברכה.

תודה רבה.

מתוך השער הראשון : הרקע המדיני-ביטחוני להגיית תוכנית ההתנתקות

תמורה משמעותית עבר אריאל שרון במחשבתו המדינית במשך חמש שנות כהונתו כראש ממשלת ישראל בשנים 2006-2001. ביטויה של התמורה הזו הגיע לשיאו בהחלטה הפוליטית על הקמת מפלגת קדימה ביום 21 בנובמבר 2005, והיא תולדה ישירה של החלטה מדינית שקיבל ליישום תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה.

האינתיפאדה השנייה  

במארס 2001 נכנס שרון לתפקיד ראש הממשלה לאחר שזכה בניצחון סוחף בבחירות ישירות. כאירועים מכוננים רבים בחיי המדינה והאישים שהובילוהּ, גם בחירתו של שרון לתפקיד ראש הממשלה הייתה תוצאה של נסיבות אקראיות שכמעט לא היה אפשר לחזותן.

חודשים ספורים לפני בחירת שרון לתפקיד ראש הממשלה היו מעטים מאוד במערכות הפוליטית והתקשורתית שהחשיבוהו יריב שקול לאהוד ברק. אבל השפל הציבורי והפוליטי העמוק שאליו נקלע ברק כראש ממשלה בתוך זמן שיא – אפילו במונחים ישראליים – הפך את מועמדותו של שרון לסבירה. משוכה משמעותית יותר לשרון ניצבה בביתו הפוליטי – אנשי שרון ידעו כי אם יתמודד בנימין נתניהו על תפקיד מועמד הליכוד לראשות הממשלה, הוא צפוי לנצח, אבל נתניהו, שהובס קשות בבחירות הכלליות והישירות של שנת 1999, סירב להיבחר בבחירות ישירות לראשות הממשלה שאינן כוללות בחירות לכנסת. כך נסללה לשרון הדרך לניצחון מרשים ברוב של 62.39 אחוז מציבור המצביעים בבחירות 2001.

שרון התיישב על כיסא ראש הממשלה כאשר היו מדינת ישראל ואזרחיה נתונים באחד מרגעי השפל החמורים ביותר של הביטחון האישי. אינתיפאדת אל-אקצא פרצה חודשים ספורים קודם לכן וגבתה כמעט על בסיס יומי את חייהם של ישראלים רבים, רובם אזרחים תמימים. מגוון אתגרים ביטחוניים, כלכליים, חברתיים ומדיניים נכרכו עם האינתיפאדה השנייה וחייבו את מעצבי המדיניות הישראלית לתעות ולתור אחר פתרונות, ולא אחת להתעמת עם קונספציות ישנות.

יותר מ-1,100 אזרחים וחיילים ישראלים נרצחו בפיגועי האינתיפאדה השנייה, שראשיתה ביום 29 בספטמבר 2000 וסופה – כך לדעת רבים – בפסגת שארם א-שייח' בפברואר 2005.

בשנים 2003 ו-2004 הצליחה ישראל להיערך בצורה טובה יותר נגד טרור המתאבדים ורשמה הצלחות משמעותיות בסיכול פיגועים רבים, הודות לשיתוף פעולה מוצלח בין גופי הביטחון ובראשם שירות הביטחון הכללי. לראשונה מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא נרשמה ירידה במספר הנרצחים הישראלים. עם זאת, דעיכת האינתיפאדה השנייה לא הובילה ליצירתו של אופק מדיני מוסכם בין הישראלים לפלסטינים.

קיפאון מדיני במשא ומתן לשלום הישראלי-פלסטיני

האינתיפאדה גררה הפסקה כמעט מוחלטת של הקשרים בין ישראל לפלסטינים. בניסיון להחזיר את הצדדים לשולחן המשא ומתן ולזנוח את דרך האלימות, הציג נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש ביום 24 ביוני 2002 את חזון שתי המדינות, שלימים יתורגם לתוכנית מפורטת בת כמה שלבים שתיקרא "מפת הדרכים". השלב הראשון דרש מהפלסטינים את הפסקת הטרור, את החלתן של רפורמות חדשות במוסדות הרשות ואת עריכתן של בחירות. מהישראלים נדרשה הקפאת הבנייה בהתנחלויות ונסיגה של צה"ל לקווים שבהם שהה לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה. השלב המסכם של התוכנית יועד לסוף שנת 2005, ובמסגרתו היו שני הצדדים צפויים להכריז על סיום הסכסוך ועל הקמת המדינה הפלסטינית.

ראש הממשלה שרון, לאחר שנועץ עם מערכת הביטחון, החליט לאמץ את "מפת הדרכים". החידוש במתווה שהציעה המפה היה בכך שהמטלות שהונחו לפתחם של הצדדים לא הותנו האחת ברעותה ולא נקבע להן לוח זמנים פרטני. לכל אחד מהצדדים היו מטלות שעליו לבצע בנפרד והוא יימדד על פי יישומן בלבד.

כישלונו של ראש הממשלה הפלסטיני אבו מאזן בריסון ארגוני הטרור שהמשיכו לפגע בישראל, והחלשתו בידי יושב ראש הרשות יאסר ערפאת, הביאו באוגוסט 2003 לקריסת ה"הודנא", שמן של הבנות הרגיעה בין ישראל לפלסטינים. עד מהרה ובאופן מאכזב נעשתה גם "מפת הדרכים" לא רלוונטית ונמשך הקיפאון המדיני.

רעיונות למהלכים חד-צדדיים

אינתיפאדת אל-אקצא והקיפאון המדיני עוררו בצד הישראלי קולות שונים שקראו מחד גיסא לנקוט בצעדים חד-צדדיים, ומאידך גיסא לקדם יוזמות מדיניות אזרחיות אלטרנטיביות שתרו אחר נוסחאות של הסכמה ישראלית-פלסטינית משותפת.

מפלגת העבודה הייתה הראשונה שהעלתה על הנס את הקריאה לסגת באורח חד-צדדי משטחים מסוימים גם בהיעדר הסדר עם הפלסטינים. ראש הממשלה אהוד ברק הכריז על כך כבר במערכת הבחירות של שנת 2001, שבה הפסיד לשרון. עמרם מצנע, שנבחר לעמוד בראש מפלגת העבודה לקראת הבחירות הכלליות לכנסת בשנת 2003, התמיד בקו המדיני הזה והכריז כי אם ייבחר יפעל לפירוק ההתנחלויות ברצועת עזה.

בשדה היוזמות המדיניות האזרחיות מילאו שתי תוכניות את הרִִיק שיצר הקיפאון המדיני. הראשונה "יוזמת ז'נבה" של יוסי ביילין ויאסר עבד-רבּוֹ, והשנייה "המפקד הלאומי" של עמי איילון וסרי נוסייבָּה. התוכניות האלו זכו לעניין רב בבירות אירופה והוגיהן הוזמנו לפגישות עם מדינאים ועם חברי פרלמנטים ביבשת. הן עמדו בסתירה מוחלטת למאמצי ממשלת שרון לגייס את הסכמת מדינות העולם להסדר שלפיו תיפסקנה כל פעולות הטרור ורק לאחר מכן יחל שלב ההידברות ועמו הנכונות לפשרות טריטוריאליות מצד ישראל.

יחסי ישראל-ארצות הברית

ארצות הברית העניקה לישראל גיבוי צבאי, מדיני וכלכלי משמעותי במאבקה בטרור הפלסטיני בזמן אינתיפאדת אל-אקצא. ההזדהות העמוקה בין שתי המדינות התחזקה על רקע ההתמודדות המשותפת שלהן עם הטרור האסלאמי ובמיוחד לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 בארצות הברית.

היות ארצות הברית משענת יציבה ותומכת לישראל בתקופה ביטחונית וכלכלית קשה, חידדה פעם נוספת את חשיבותם האדירה של הקשרים בין שתי המדינות עבור מדינת ישראל. מעצבי המדיניות הישראלית התבטאו באותה העת כי למענם של הקשרים האלו, שהם אבן יסוד בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, ראוי להקריב כמעט כל קורבן. ואכן, יחסי שתי המדינות נחשבו בכל אותה תקופה חמים ואוהדים באופן שהיה כמעט חסר תקדים.

סכנה דמוגרפית לזהותה היהודית של ישראל

המאבק בטרור הפלסטיני שב והעלה לסדר היום הלאומי גם את הדיון בהשלכות התהליכים הדמוגרפיים בשטחים על זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לצד היותה דמוקרטיה. ישראל נמנעה מסיפוח שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה לתחומי המדינה כדי לייתר את הצורך בהענקת זכויות אזרח או תושב לפלסטינים החיים בשטחים האלו. ישראל – המחויבת לאמנות הבינלאומיות – מנועה משלילת אזרחותו של מי שנולד בה או מתגורר בתחומה ואינו בעל אזרחות אחרת. במצב העניינים הזה הייתה החלטה לספח בכל זאת את השטחים מובילה בתוך פרק זמן קצר לאובדן הרוב היהודי בשטחה הריבוני של המדינה.

הימנעות מסיפוח שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה והחלתו של ממשל צבאי על השטחים האלה עיכבו אך לא צמצמו את הסכנה הדמוגרפית לרוב היהודי בשטחה הריבוני של ישראל. מלחמות ישראל הביאו לידי מציאות שבה משפחות תושביה הערביים של הארץ התפצלו אל שני עבריו של הקו הירוק. רבים מאלה אשר התגוררו ממזרח לקו הירוק היגרו לישראל במסגרת הליך של איחוד משפחות וקיבלו תעודת תושבות או אזרחות ישראלית. גורמי ממשל ישראליים ראו בתופעה הזו "מימוש זכות השיבה הפלסטינית בדלת האחורית".

כדי להתמודד עם תופעת איחוד המשפחות, אשר הלכה והתגברה על רקע המאבק בטרור הפלסטיני, נחקק ביום 31 ביולי 2003 "חוק האזרחות והכניסה לישראל", אשר ביטל כל הוראת חוק המאפשרת מתן מעמד בישראל לרובם המכריע של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה הערבים.

גורמים רבים בישראל ובעולם מתחו ביקורת חריפה על החוק. בג"צ קבע שהחוק סותר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אך בשל אופיו הזמני של החוק המוגדר "הוראת שעה", נמנע מלבטלו.

היעדר לגיטימציה לנוכחות ישראלית-יהודית בשטחים

התיישבות יהודית בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה מעולם לא זכתה להכרה של מדינות העולם, לרבות המדינות הידידותיות ביותר לישראל. יתרה מכך, לגיטימיות ההתיישבות היהודית בשטחים אף לא נהנתה מקונצנזוס בעם היהודי היושב בארץ ובפזורה (במיוחד בארצות הברית), אף לא בעיצומה של תקופת האינתיפאדה השנייה. מקץ יותר משלושים שנות שליטה ישראלית בשטחים, ולאור הפגיעה בלגיטימציה – מבית ומחוץ – של מפעל ההתנחלות, החלו לעלות על פני השטח שאלות בנוגע למשמעויות לטווח ארוך של המשך החזקת "נכסי" הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים.

התמורות במחשבתו המדינית של שרון

"אני חושב שמקור התמורה במחשבתו המדינית של שרון טמון בשנתיים הראשונות של כהונתו כראש ממשלה. יש כאלה שאומרים שרעיון שתי המדינות לשני עמים תמיד היה בראשו של שרון. יכול להיות. אני חושב שהתמורה צמחה יותר כעניין אופרטיבי תוך כדי התפקיד. יש לי ויכוח בעניין עם שמעון פרס. שרון מסר לפרס ערב הקמת ממשלת האחדות של 2001 מכתב בכתב יד יפה ובו הוא דוגל בפתרון שתי המדינות."

ישראל מימון, מזכיר ממשלת שרון, 7 באוקטובר 2010

גדר ההפרדה והיפרדות העמים

נראה כי הניצן הראשון לתמורה האידיאולוגית והתפיסתית במחשבתו של שרון היה החלטתו בשנת 2002 לתמוך בהקמת גדר ההפרדה. קדמו להחלטה ויכוחים נוקבים בין ראש הממשלה לראש שירות הביטחון הכללי אבי דיכטר, אשר לא פספס אף הזדמנות להפציר בשרון לתמוך בהקמת הגדר: "מה שגדר כזאת תספק לביטחון האזרחים לא יצליחו להשיג עשרות סוכני שב"כ נוספים," ניסה דיכטר להמחיש. שרון, כמו קודמיו בתפקיד ראש הממשלה, התנגד להקמת הגדר משיקולים אידיאולוגיים, מדיניים ופוליטיים. הוא כעס על ראש השב"כ, שהוכתר בתקשורת הישראלית כ"לוביסט" למען הגדר.

התגברות פיגועי הטרור, אשר שיבשו את שגרת החיים במדינה, ובמיוחד הפיגוע במלון פארק בנתניה, שכנעו את שרון בנחיצות הגדר והביאו אותו להחליט בישיבת הממשלה מיום 24 ביוני 2002 על הקמת "גדר הביטחון". בערבו של אותו היום הציג נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש את חזונו לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני והוא הבסיס לתוכנית "מפת הדרכים".

שני קציני צבא, תא"ל עיבל גלעדי ואל"מ דני תִרזה, שקדו על שרטוט קו גדר ההפרדה.

תא"ל גלעדי שימש ראש חטיבת אסטרטגיה באגף התכנון של צה"ל. אל"מ תרזה עמד בראש מִנהלת "קשת צבעים", שהוקמה בשלהי 1993 בעקבות הסכמי אוסלו. המנהלת היא הגוף הצבאי שאחראי על התכנון האסטרטגי והמרחבי בפיקוד מרכז, ובכלל זה מטפלת בכל הקשור בהסכמים שנחתמו עם הפלסטינים. תרזה, הנחשב מומחה בתחום המיפוי הצבאי, היה הגורם המשפיע והקרוב ביותר לשרון בכל הקשור בשרטוט גדר ההפרדה ובשינויים שייכפו על "קו המוצא" של הגדר כתוצאה ממערכת אילוצים משפטית ומדינית.

קו המוצא שהוצג לראש הממשלה היה פרי מלאכת מחשבת שעליה שקדו שני הקצינים. לקו המוצא ניתן השם "קו עידן", שנגזר משתי האותיות הראשונות של שמותיהם הפרטיים. מעצביו ביקשו לשרטט קו המשלב בין השיקולים הדמוגרפיים, הטופוגרפיים, המדיניים, המבצעיים, ההומניטאריים ושיקולים נוספים. בדיעבד יאמר גלעדי כי התבקשו לשרטט "קו קביל מבחינת דעת הקהל הישראלי ושיהיה הגיוני גם מבחינת המערכת הבינלאומית." אף שהוגדר בפרוטוקולים של ישיבות הממשלה כקו ביטחוני ולא כקו מדיני, הוא נועד לשמש קו מוצא ובו מרחבי תמרון לצורך המשא ומתן בדיונים על הסדרי הקבע.

ההחלטה הדרמטית של שרון לתמוך בהקמת גדר ההפרדה לא הפחיתה מהתנגדותו לנקיטת צעדי מחווה כלפי הפלסטינים, ובהצהרותיו הוא המשיך לשלול רעיונות למהלכים חד-צדדיים. שרון התנגד למחוות חד-צדדיות בעיקר משום שהעריך כי הצד הפלסטיני יראה בצעדים האלו סימן לחולשה ישראלית. גם מבין תומכיו של שרון היו שטענו כי התנגדותו לצעדים חד-צדדיים, ובכללם נסיגה ישראלית, נעוצה בסיבות אידיאולוגיות. אין ממש בהצגה הזו של הדברים אך יריביו הפוליטים אימצו אותה, וחלקם אף ביקשו ליצור זיקה בין נכונותו של שרון לסגת מהשטחים ובין חשדות לפלילים שדבקו בו.

כבר בנובמבר 1988 הפתיע שרון את חבריו כאשר הכיר בעקרונות המנחים של "תוכנית אלון", תוכנית שהגה כבר ב-1967 השר יגאל אלון והוצע בה לאפשר לתושבי השטחים לכונן ישות עצמאית. "כבר אז ובמענה להצעתו זו היו כמה פעילי ליכוד שכינו את שרון 'בוגד'," נזכר ד"ר רענן גיסין, חבר ותיק ויועץ לשרון. ממילא רק מעטים אז התייחסו ברצינות להצעה הזו וגם שרון עצמו לא מצא לנכון לשוב ולהעלות בפומבי את הרעיונות האלו, גם לא כעת.

רבים בציבור הישראלי ובמערכת הפוליטית נוטים להתייחס לגדר ההפרדה במונחים פיזיים, ומתמקדים בשאלה: מהו השטח שהצליחה ישראל לנכס לעצמה ממערב לגדר ומהו השטח שככל הנראה בכוונתה לוותר עליו ממזרח לגדר? להקמת הגדר משמעות אסטרטגית נוספת שכמעט לא נדונה בפורומים השונים, ועניינה – היפרדות העמים. כבר בהסכם אוסלו מ-1993, אף שהוא נטול סמיכות המילים "מדינה פלסטינית", היה ברור כי הוא מוביל בסופו של דבר לשתי ישויות מדיניות: האחת, קיימת, הנקראת "ישראל"; והשנייה, שתקום, נקראת "פלסטין". אלא שלהבדיל ממערכת היחסים בין שתי הישויות שנותרה במעמד סטטי של נשיאה ונתינה, דווקא במערכת היחסים שבין שני העמים חלה תמורה משמעותית ושיאה בהקמת גדר ההפרדה.

בראשית שנות התשעים ובראשית שנות האלפיים הייתה מערכת היחסים בין שני העמים אינטראקטיבית ואינטנסיבית מאוד והכול צפו שתהליך השלום יחזק את המגמה הזו. מדי יום נכנסו בשערי ישראל יותר מ-100,000 עובדים פלסטינים, נוסף על 50,000 שוהים בלתי חוקיים שישראל העדיפה להתעלם מהם. "מאז הסכם אוסלו הגבולות ששורטטו היו רק על המפה. לא הייתה מחשבה במושגים של הקמת מכשול והיפרדות. מרגע שראש הממשלה שרון מחליט על הקמת גדר הפרדה, מתחילה להתעצב מציאות אסטרטגית חדשה. מציאות של היפרדות עמוקה," הסביר לימים תא"ל גלעדי.

חיסול הטרור קודם למשא ומתן

בזירה הבינלאומית הקדיש שרון מאמצים רבים לשכנוע העולם בקביעת סדר הדברים שנראה לו הנכון והראוי לפתרון הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. "קודם כול, יש להפסיק את הטרור ורק אחר כך ישראל תיאות להידבר על נסיגה מהשטחים," פסק והוסיף: "בכל מקרה לא תהיה הידברות תחת אש." שרון שאף לדחוק את הפלסטינים למקום שבו יידרשו לתת דין וחשבון על תמיכתם בטרור קודם שיוכלו להשיג משהו מפירות ההידברות.

"משך תקופה ארוכה הייתה ההשקפה המובילה בעולם שאנשים בוחרים לאמץ דרכי טרור מכיוון שרע להם," אומר ראש לשכתו של שרון, עו"ד דב וייסגלס, ומפרט: "בהקשר הפלסטיני כל הזמן טענו כל מיני גורמים, שכאשר הרוב הפלסטיני יבוא על סיפוקו ויממש את מאווייו הלאומיים, הוא יניח את נשקו וכובשים ונכבשים יצאו מהשוחות ויתחבקו ויתנשקו. שרון חשב בצורה שונה. הוא הבין שבמקרה הפלסטיני אין לרוב העם שום שליטה על המיעוט האליטיסטי, ומצד שני אין לאליטה של הממשל הפלסטיני יכולת לאכוף את רצונה על כלל הפלסטינים. שרון גם הבין שחלק משמעותי בטרור הפלסטיני כלל אינו לאומי אלא דתי. על כן סיפוק הצרכים הלאומיים לא יפתור את הבעיה של הטרור. כאן נכנסה התפיסה המדינית-ביטחונית שלו, שגרסה כי קודם כול צריך לחסל את הטרור ורק אחר כך להתקדם בכיוון של משא ומתן. בכל מקרה, אין לתת פרוסה מדינית תמורת פרוסה של הפסקת טרור, אלא לעמוד על כך שביצת הטרור תיובש לפני שהתהליך המדיני מתחיל."

ארצות הברית כערך מרכזי בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל

יחסי ישראל-ארצות הברית בתקופתם של ראש הממשלה אריאל שרון והנשיא ג'ורג' וו. בוש היו הדוקים וחמים. הממשל האמריקני העניק לישראל מרחב תמרון גדול במלחמתה בטרור ובפעולותיה נגד הרשות הפלסטינית. הוא אימץ את דרישתו של שרון מהפלסטינים לחסל את הטרור היוצא את שטחם כתנאי מקדים לכל הידברות, והיא נכללה בשלב הראשון של מפת הדרכים. לימים, במסיבת עיתונאים המשותפת לו ולנשיא בוש, יציין שרון: "מידת האהדה שהפגין הנשיא האמריקני הזה כלפי ישראל היא חסרת תקדים."

העיתונאי נחום ברנע והחוקר אריאל קסטנר ממכון סָבָּן למדיניות במזרח התיכון בוושינגטון פרסמו בדצמבר 2006 מאמר שדן ביחסי שתי המדינות בזמן ממשלי שרון-בוש[os1] [1]. השניים משרטטים קווי דמיון בסגנון עבודתם ובתפיסתם המדינית של שני המנהיגים: צנטרליסטיים המאיישים את סביבתם באנשים הקרובים להם ומהם ידרשו לויאליות מוחלטת לפני כל כישור מקצועי אחר. ברנע וקסטנר ציינו בעבודתם כי שרון ובוש ניתחו את המציאות בשחור ולבן, סלדו מדיפלומטיה ומתהליכים איטיים ומיעטו לייחס חשיבות לאופן הביקורתי שבו הם נתפסים בדעת הקהל העולמית.

ברנע וקסטנר ייחסו משקל רב לתרומתו של עו"ד דב וייסגלס למערכת היחסים המיוחדת שבין שני הממשלים. "וייסגלס הצליח לפתור בתוך שעות ספורות בעיות, שבעבר נדרשו לפתרונן שבועות ואפילו חודשים. הוא יכול היה לדחוק בגורמים ישראליים שונים לספק תשובות חיוביות תוך שהוא מנפנף בהנחיה של שרון ולפיה, על ישראל להשיב בחיוב לכל בקשה אמריקנית, כל זמן שמדובר בעניינים פעוטים או כאלה הקרובים במיוחד ללבו של הנשיא בוש."

תא"ל גלעדי אמר בהקשר הזה: "מגיעה לווייסגלס הכרה עצומה. הוא הצליח ליצור עם האמריקנים מערכת יחסים אישית ובבסיסה אמון טוטאלי. מעולם לא שיקרנו או התחכמנו עם הממשל. נהגנו באמון, בתבונה, ביושר ובידידות עמוקה." עוד ציין גלעדי: "אני יכול לומר שהיכולת של שרון להוביל מהלכים מורכבים נשענה במידה רבה על הידיעה שהאמריקנים איתנו. לא רק ביטחונית או צבאית, אלא גם מדינית ופוליטית. ראינו את זה באו"ם ובווטו במועצת הביטחון. אתה מרגיש שאתה בשבילם והם בשבילנו."

עליונות צבאית ישראלית במזרח התיכון ללא לגיטימציה ומרחב תמרון בינלאומיים משולה לנחיתות, וכפי שהדבר בא לידי ביטוי במלחמה בטרור, הוא נכון בנוגע לכל איום ביטחוני אחר.

ראש הממשלה שרון אימץ עיקרון מנחה שלפיו אל לישראל להיתפס כצד הסרבן במשוואה עם הפלסטינים. הוא השכיל לשתף פעולה כמעט עם כל יוזמה אמריקנית ושאף להימנע מהצבת מכשולים, גם כאשר היו ביוזמות האלה חלקים קשים לעיכול מצד ישראל. "שרון תפס מהר מאוד כמה גדול ערך התמורה לפתיחות עם ארצות הברית," מסביר וייסגלס. "הנשיא בוש העניק לשרון גיבוי מדיני מדהים גם על פעולות כושלות של צה"ל שבהן הנבלה הצליח להתחמק אבל עשרה עוברי אורח תמימים נפגעו מטיל ישראלי." וייסגלס מתאר את הריטואל הקבוע במקרה שכזה: "דובר הבית הלבן היה יוצא לעיתונאים, מתייצב לימינה של ישראל וחוזר על אותו המשפט: 'ארצות הברית מצרה על מותם של חפים מפשע אבל לישראל הזכות להגן על עצמה.' זו הייתה הסיסמה."

דוגמה למחווה שהעניק ראש הממשלה לנשיא האמריקני אפשר למצוא בנאום שנשא שרון בפני ציבור מורים באתר לטרון ביום 23 בספטמבר 2001: "מדינת ישראל רוצה לתת לפלסטינים מה שאף אחד לפניה לא נתן להם: אפשרות להקים מדינה. לא הטורקים, לא האנגלים, לא המצרים ולא הירדנים נתנו להם אפשרות כזאת. כל מה שישראל ביקשה וערפאת התחייב הוא – להפסיק את הטרור. ערפאת נתן התחייבות זאת לרבין ולפרס בספטמבר 1993. בלי זה הסכם אוסלו לא היה נחתם. אפילו את ההתחייבות היחידה הזו הוא לא כיבד."

הצהרת שרון בדבר נכונותה של ישראל לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית לא הייתה פליטת פה, כפי שסברו רבים, אלא תוצר משיחותיו של שרון עם בוש, אשר שקד באותה העת על ניסוח חזון שתי המדינות.

"נאום לטרון היה אמור להיות נאום חביב וקליל, אבל בדיעבד הוא אחד הנאומים החשובים להעיד על השינוי התפיסתי של שרון," נזכר ליאור שילת, ששימש עוזרו האישי של שרון באותה העת. "זה היה אירוע של פתיחת שנת לימודים שהפיקה הסתדרות המורים. אלפי מורים הגיעו ונהנו ממופע של ריטה ורמי קליינשטיין. במעמד שכזה מצופה מראש ממשלה שידבר על חשיבות החינוך ויתבל בסיפורי בית ספר עם החן ה'אָרִיקִי' שלו. זה בוודאי לא סוג האירועים המצריך התייחסות מדינית. כאשר ישבנו על הנאום, אריק אמר לי: 'תשמע, הנאום בסדר אבל אני רוצה לכתוב עוד קטע.' שאלתי אותו: 'להכין לך?' הוא אמר לי: 'לא. לא. תן לי כמה דקות, אני אעבור על זה. אני אכתוב לבד.' זה לא דבר נדיר שראש הממשלה מבקש לכתוב לבד, אלא שבדרך כלל אין לו זמן. אחרי כשעה הוא נתן לי את הקטע. האזכור שלו על המדינה הפלסטינית היה כתוב יפה בכתב היד העגול שלו. הוא חיבר את זה בטבעיות לחלק הראשון של הנאום."

מרכז הליכוד מחשק לראשונה את שרון

דבריו של שרון בלטרון זרעו בלבול ומבוכה בקרב חברי מרכז הליכוד. סמיכות המלים "מדינה פלסטינית" היוצאת מפיו של ראש ממשלה טרי, חבר מפלגתם, בעיצומה של אינתיפאדת אל-אקצא נראתה להם הזויה. בעקבות דבריו של שרון פעל ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לכנס את מרכז המפלגה במטרה לקיים הצבעה על הצעת החלטה הקובעת כי המרכז מתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית בין הירדן לים. ביום 12 במאי 2002 הצביע המרכז בעד הצעת נתניהו ודחה את הנוסח שהציע שרון. 

שנת המפנה

השנה הראשונה לכהונתו השנייה של אריאל שרון היא למסגרת הזמן שבמהלכה הושלם המפנה בתפיסתו המדינית של ראש הממשלה. בראשית השנה עוד אחז שרון בתפיסת "אף שעל", אם כי בדיונים פנימיים, בין שהיו עם יועציו ובין שהתקיימו עם גורמי צבא, נדונו לעתים תרחישים של נסיגה חד-צדדית.

במערכת הבחירות הכלליות שנערכו בינואר 2003, התמודד שרון מול יושב ראש מפלגת העבודה עמרם מצנע. מפלגת העבודה התמידה בהניפה את דגל החד-צדדיות מול הפלסטינים. מנגד שיוותה מפלגת הליכוד בקמפיין שניהלה לרעיונות הללו רוח של תבוסתנות. שרון טבע אז את אמירתו המפורסמת "דין נצרים כדין תל אביב", עדות לכך שהשינוי לא חל ביום אחד.

מלכתחילה ניכר שמצנע ומפלגת העבודה רחוקים מלאתגר פוליטית את שרון. העם בטח מאוד בראש ממשלתו וביטא זאת בסקרי דעת קהל, שמהם היה אפשר ללמוד על העדפה ברורה לתמוך במועמד שעליו סומכים על פני כל תוכנית מדינית, מוצלחת ככל שתהיה, נטולת מנהיג כריזמטי. דווקא פרשה בעלת גוון משפטי היתה זו שהשתלטה על סדר יומה של מערכת הבחירות. באותה העת הייתה ידועה בציבור חקירת המשטרה בעניין "האי היווני", שבמרכזה עמד הקבלן דוד אפל שנחשד כי שיחד את שרון, אבל חקירה אחרת ועניינה חשד לקבלת כספים במרמה בידי שרון במסווה של הלוואה מחברו הטוב סיריל קרן נותרה חסויה. עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ', ששימשה פרקליטה מלווה של תיק החקירה, החליטה שלושה שבועות לפני הבחירות הכלליות להדליף מסמכים מתוך תיק החקירה לידי עיתונאי "הארץ" ברוך קרא, זאת במטרה להטות את תוצאות הבחירות. צוות חקירה שמינה היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין איתר את גלאט-ברקוביץ' ועד מהרה היא הודחה מתפקידה.

פרשות משפטיות וחשדות פליליים שנקשרו בשרון הולידו ביקורות נוקבות בחוגי הימין על מערכת המשפט ופרקליטות המדינה. עו"ד ד"ר חיים משגב כתב באותה העת במאמר אינטרנטי בעניינה של גלאט-ברקוביץ': "ברור לכל שהפרקליטה הזאת לא יכולה הייתה לפעול כפי שהיא פעלה אלמלא 'האווירה' המיוחדת שבמסגרתה היא פעלה. הרי צריך להיות תמים גמור, כדי להניח שרק בדרך מקרה הגיעה חקירה מן הסוג הזה לידיה של מי שהכול ידעו את השקפותיה הפוליטיות."[2]

ההתגייסות הזו של אנשי ימין לטובת ראש הממשלה שרון עוד תתגלה לו כחרב פיפיות כאשר יתפנה לקידום תוכניותיו המדיניות.

שרון מאמץ את "מפת הדרכים" ומכיר ב"כיבוש"

ביום 30 באפריל 2003 קיבלו לידיהן באופן רשמי ישראל והרשות הפלסטינית את מפת הדרכים להסדר במזרח התיכון. אף אחד מן הצדדים – הישראלי והפלסטיני – לא הופתע מן התוכנית שגיבשה ארצות הברית תחת מטריית הקוורטט (נציגי ארצות הברית, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם). שבועיים קודם לכן הגישה ישראל ארבע-עשרה הערות לתוכנית, אך לא היה בהן להתנות את קבלתה העקרונית מצד ישראל, וביום 23 במאי 2003 החליטה הממשלה לאמצה.

שלושה ימים לאחר החלטת הממשלה, ביום 26 במאי 2003, התכנסה סיעת הליכוד לדיון ראשון במפת הדרכים. הדיון זכה להד תקשורתי נרחב הן בשל מחאותיהם הקולניות של חלק מחברי הסיעה, אך במיוחד בשל הטרמינולוגיה המפתיעה שאימץ ראש הממשלה שרון בדברים שנשא: "אפשר לא לאהוב את המילה, אבל מה שקורה כאן זה כיבוש. להחזיק 3.5 מיליון פלסטינים תחת כיבוש, לפי דעתי זה דבר גרוע – גם לישראל וגם לפלסטינים... שליטה ב-3.5 מיליון פלסטינים – זה לא יכול להימשך ללא סוף," אמר שרון לחברי סיעתו והוסיף: "אתם רוצים להישאר תמיד בג'נין, בשכם, ברמאללה, בבית לחם – תמיד. אני לא חושב שהדבר הזה נכון."

ח"כ גילה גמליאל התפרצה לדבריו של ראש הממשלה והביעה ספק בדבר מידת ניסיונו הביטחוני. שרון שתק קמעה, ביקש לכבוש את זעמו ואז השיב לה: "שמעתי את דברייך, ותאמיני לי – עלה לי בקושי לא לומר לך במקום כמה דברים. כל אחד יש לו הרבה ניסיון, אני מניח שגם לך..."

שרון מוטרד מיוזמות השלום האזרחיות

שרון חשש מ"יוזמות רעות", כך כינה יוזמות מדיניות כ"יוזמת ז'נבה" ו"המפקד הלאומי". הגם שהיו מרכיבים בתוכניות האלו ששרון הזדהה עמם, הוא הוטרד במיוחד מכך שישראל נאלצת להגיב להן, להתמודד איתן ולא ליזום אותן. הוא היה מתוסכל לראות כיצד בירות העולם פותחות את טרקליניהן בפני הוגיהן. לשיטתו הן איימו למלא את חלל הדיפלומטיה הבינלאומית ולשבש את הסדר שקבע, לפיו חיסול הטרור יקדים כל הידברות ונכונות לוויתורים. מפת הדרכים באותה השנה נראתה מקרטעת מתמיד, ושרון העריך כי לא ירחק היום שתוצענה לה חלופות. כשם שהעדיף ליזום מהלכים צבאיים – אם אפשר בהפתעה – כך חיכה לשעת כושר לפרוץ עם תוכנית מדינית שתטרוף את הקלפים.

הממשל האמריקני מקשיח עמדות

בקיץ 2003 החל הממשל האמריקני להפעיל מנופי לחץ גם על ישראל. בוושינגטון חששו שירושלים מנצלת את האשראי שניתן לה וקובעת עובדות שאינן מקדמות כל סיכוי לחידוש התהליך המדיני. במיוחד התעורר הזעם על בניית גדר ההפרדה בתוואי שממזרח לקו הירוק ועל המשך השקעות ישראליות בהתנחלויות. הממשל האמריקני קרא לישראל להתגמש ולהעניק מחוות נוספות כלפי הפלסטינים, במטרה לחזק את ראש הממשלה אבו מאזן, שהוחלש בעקביות בידי ראש הרשות יאסר ערפאת. על רקע המשך מעשי הטרור נגד ישראל וקריסת ה"הודנא", הודיע אבו מאזן ביום 6 בספטמבר 2003 על התפטרותו, ואבו עלא (אחמד קריע) החליף אותו חודשיים לאחר מכן בתפקיד.

בנאום ההתפטרות שנשא במועצה המחוקקת הפלסטינית, הציג אבו מאזן בפירוט את הרקע להתפטרותו והאשים את ערפאת באחריות לאי-מינוי שר פנים בעל סמכויות שאליו יוכפפו כל מנגנוני הביטחון – צעד שאותו התחייבה הרשות הפלסטינית לנקוט במסגרת "מפת הדרכים" ושהיה צעד מקדים הכרחי לכל פעולה אפקטיבית נגד ארגוני הטרור.

בסוף ישיבתה מיום 14 בספטמבר 2003 הצהירה ממשלת ישראל כי היא "ממשיכה לראות עצמה מחויבת לחזון הנשיא בוש ולצעדים הנגזרים ממנו ב'מפת הדרכים' – אולם לא ניתן לקדם חזון זה בלעדי צמיחת מנהיגות 'לא ערפאתית' שתטפל טיפול ממשי בטרור." ביסוד ההצהרה עמדה הציפייה הישראלית להדדיות ולמחויבות פלסטינית כתנאי הכרחי ויחיד לקידום "מפת הדרכים". בשלב הזה ישראל עדיין אינה מתלבטת בשאלה אם לנקוט בצעדי נסיגה חד-צדדית כדי לקדם אינטרסים ישראליים שלא במסגרת חזון הנשיא בוש.

בספטמבר 2003 שיגר שרון פעמיים את ראש לשכתו עו"ד דב וייסגלס לפגישות עם בכירי הממשל, ובראשם יועצת הנשיא לביטחון לאומי קונדוליסה רייס. תוכן הפגישות בעיניים ישראליות לא היה מעודד. עו"ד וייסגלס התרשם שהאמריקנים מהרהרים בתוקפן של הנחות העבודה שהובילו אותם בשנתיים האחרונות. רייס הבהירה לשליחו של שרון כי "הממשל מצפה מישראל להתגמשות נוספת והוא אינו רואה בהתפטרות אבו מאזן הסבר מוצדק להמשך הקיפאון המדיני."

תוכנית ההתנתקות

עו"ד דב וייסגלס חזר לארץ מוטרד מאוד. הוא עדכן את שרון כי זיהה "עייפות אמריקנית מהתהליך". עוד העריך ש"מפת הדרכים עלולה להגיע לסוף ימיה ועשויה להחליף אותה תוכנית אחרת. רעה יותר." בנוסף, האמריקנים הודיעו לווייסגלס כי הם שוקלים לקזז מכספי הערבויות את סכומי הכסף שישראל השקיעה בשטחים. זה היה איתות נוסף שבישר על התמורה במדיניות האמריקנית.

"בסתיו 2003 החלו הדברים להתגלגל לכיוון שממנו חששנו מאוד – לחץ אמריקני לפתיחת שיחות מדיניות באמצע האינתיפאדה," אומר וייסגלס. "אם ניכנע הרי שזה תקדים מסוכן, ואם נתעקש – הזמן פועל לרעתנו. באותה נקודת זמן הצטרפו הנושאים הללו לסוגיות האסטרטגיות הנוספות שהעסיקו אותנו: דמוגרפיה, לגיטימציה ומעמד בינלאומי, מתח וקיטוב פוליטי בחברה הישראלית וכמובן – האיום האיראני. הדברים כולם התחברו לי בראש והגעתי למסקנה שנדרש מהלך ישראלי נועז שיאפשר לנו, לדעתי, לסטות מהדרך המזיקה לאינטרסים האסטרטגיים של ישראל."

באותה הפגישה בין שרון וראש לשכתו העלה וייסגלס, לראשונה, רעיון עקרוני וכללי בדבר נסיגה מרצועת עזה, כמאיץ למהלכים מדיניים שלדידו ישרתו טוב יותר את האינטרסים האסטרטגיים של ישראל.

"שרון תמיד נטה לומר 'אף אחד לא חושב ברצינות שבאיזשהו הסדר קבע ישראל תישאר בעזה'," מצטט וייסגלס. "זה היה בניגוד לכך שביהודה ושומרון שרון ראה חלק אמיתי מארץ ישראל והיה מחובר אליו רוחנית-דתית-היסטורית-גיאוגרפית. חשבתי כיצד אנחנו שומרים על חבל הארץ הזה, שלגביו יש לנו תביעות אמיתיות ואינטרסים לטווח ארוך בתמורה לשטח שהוא ממילא נטל וברור לכולם כי אין לנו עתיד בו. באותה הפגישה עם שרון הצעתי לו לסגת מרצועת עזה."

וייסגלס שכנע את שרון כי בהיעדר יוזמה ישראלית זו רק שאלה של זמן עד שיוצע הסדר כפוי, שממנו חשש מאוד. "כיצד הדבר שאתה מציע ישפיע על המשך התהליך המדיני?" ביקש שרון את התייחסות ראש לשכתו. וייסגלס השיב: "היא תציל את מפת הדרכים, היא תביא לערבויות ולביטחונות אמריקניים מרחיקי לכת במקומות שחשובים לנו יותר, נשמור על האינטרסים שלנו ביהודה ושומרון. בה בעת נטל ההוכחה יישאר אצל הפלסטינים. נצמצם את מוקדי החיכוך ונשמור על הסדר שלפיו – חיסול הטרור קודם להידברות." שרון האזין בקשב. שתיקה קצרה ואז וייסגלס הוסיף: "ואפשר גם לראות את זה אחרת. זה מהלך 'לא רצוי אך עדיף' מאשר 'מהלכים לא רצויים, בלתי נשלטים, שהם גם רעים'."

לא כל מעצבי המדיניות, גורמי צבא ושירות החוץ הישראלי, כמו גם פובליציסטיים, היו שותפים לתיאור הלחץ האמריקני והפתרונות המוצעים כפי שהציגם וייסגלס, אבל מכיוון שקריאת תיגר על אלו פירושה המיידי חיזוק גורמי כוח בימין הפוליטי – העדיפו רבים מהם להחריש.

יחסיו של ראש הממשלה עם ראש לשכתו וייסגלס התבססו על היכרות רבת שנים. השניים הכירו לראשונה בשלהי 1982, עת שרון נאלץ להתמודד עם מכתב אזהרה ששיגרה אליו ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט יצחק כַּהַן, לבירור הנסיבות שהובילו לטבח במחנות הפליטים הלבנוניים בסברה ושתילה. משרד הביטחון העמיד אז לרשות השר העומד בראשו עורך דין צעיר, דב וייסגלס, שעשה את שירות המילואים שלו במחלקה המשפטית של המשרד. לבקשת שרון, המשיך וייסגלס לשרת אותו באופן פרטי גם לאחר שסיים את שירות המילואים שלו. בסביבת שרון כראש ממשלה נמנה וייסגלס עם מעטים שזכו ללוות אותו שנים רבות קודם לכן ונחשבו אנשי סוד. "את קרבתו ואת אמונו של אריק יכלו להשיג רק מי שליוו אותו שנים רבות והיו לצדו גם בצמתים המחורבנים של החיים," אומר ראובן אדלר.

"היחסים בין דוּבִּי (כינויו של וייסגלס) לראש הממשלה היו דבר מרתק," שחזר אל"מ דני תרזה כאשר התבקש לחוות דעה על יחסי שרון-וייסגלס. "כשחזרנו מארצות הברית לישראל, אחרי שהסברנו שם את נחיצות גדר ההפרדה, נפגשנו עם ראש הממשלה. העברנו לו דיווח מפורט על אותן הפגישות. שרון שאל את דוּבִּי: 'למה לא אמרת ככה?' ו'למה לא הצגת את זה אחרת?' היה שילוב פנטסטי של אמון ומחלוקת בין דוּבִּי ובין ראש הממשלה. מצד אחד התרשמתי שהוא מאוד סומך עליו ומצד אחר פתאום הוא זרק לו: 'אתה בכלל יודע על מה אתה מדבר?! אתה לא אוהב את הארץ הזאת מספיק! אתה בכלל יודע מה קרה בַּשְבִיל הזה?!' ואז דוּבִּי ענה לו: 'לא, אני לא יודע מה קרה בשביל הזה. אתה היית שם.' ואריק השיב שהיה שם מישהו שבישר על מותו של שאול המלך ועל קרב של אחד-עשר השבטים עם שבט בנימין, ופתאום הוא הרים את קולו וסיכם: 'אז את זה אתה הולך עכשיו לתת?!' והכול בהומור. היו לנו עשרות שיחות כאלה, כשראש הממשלה מנסה לעקוץ את דוּבִּי ולהתרפק על כל רגב מרגבי הארץ."